<h1>הבתים — שערי ברכות שער שני</h1>
<h2>דף כט.</h2>
כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא, ואם יצא אינו מוציא, וכן הדין בברכת הנהנין. לפיכך לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהם, אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות. ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קדוש היום, הואיל ואלו הברכות הם מחוייבות על כל אחד ואחד, אע"פ שיצא מוציא אחרים ידי חובתן. וזהו הכלל אשר יראה לנו בענין הברכות. הברכות נחלקות לשלשה מינין, ברכת המצות, הוא שמברך על המצוה שהוא מחוייב לעשותה. ברכת הנהנין, הוא המברך על הדבר כשיהנה ממנו לא שיהיה מחוייב בהנאתו, וברכות שהן עצמן ענין המצוה, כגון תפלה וברכות של ראש השנה ויום הכפורים וכיוצא בהן. ברכת המצות, כגון המברך על אכילת מצה, אע"פ שיצא מוציא, שאחר שהוא מחוייב במצוה זו הוא מקודש במצוה ויכול לברך אשר קדשנו. ברכת הנהנין, מאחר שהברכה תלויה בהנאתו אינו מברך אלא אם כן נהנה. והברכות שהן עצמן המצוה, אינם מסורות לשליח. לפיכך אין אדם יכול לומר לחברו התפלל בעבורי ואפטר בתפלתך, שהרי המצוה מוטלת עליו, כמו שבארנו בשערי תפלה.
